בדומה ללוליינים, פוסעים בין לבין ל צדנו האחד תהום פעורה ולצידנו השני הנסיקה מעלה.
זה קורה בזוגיות, בעבודה, עם ילדנו ובכלל בנוגע לדילמות שמתעוררות.
החיים עצמם דורשים מאתנו להיות באיזון בו זמנית שהם מאתגרים את האיזון שלנו.
כמו, קבלת החלטה שמרגישה לנו לא פחות מ-הרת גורל,
האם להשקיע או לא?
לאפשר או למנוע?
לסיים את היחסים או לדבוק בהם?
להמשיך למצוא דרך או להרפות?
לכן תקשורת עם עצמנו חשובה ביותר.
לתקשר עם עצמנו במצב זה, אומר לברר עם עצמנו לעומק מהיכן אנחנו פועלים:
מהרגש?
המחשבה?
השפעה של זיכרון או חוויות עבר?
טראומה?
מה המטרה שלנו?
האם המטרה שלנו מבוררת?
מדייקת את רצוננו?
מותאמת לנו וליכולות שלנו?
מה משרת את מימוש המטרה?
התקשורת היא זו שיוצרת את הקשר בין השאלות שמתעוררות בנו לתשובות שאנחנו מחפשים.
היא גם זו שמשקפת לנו את המקום בו אנו נמצאים, את מה שנמצא במוח שלנו.
את מה שגורם לנו לרצות את…
לחתור ל…
להתאמץ בשביל…
תקשורת עם עצמנו היא כמו מפת דרכים שמכוונת את התנועה שלנו.
באיזשהו מקום התרגלנו לכך שאחרים יתנו לנו תשובות.
שמישהו אחר ייקח פיקוד במקומנו.
זה נכון לקבל פרספקטיבה, אך התשובות נמצאות בתוכנו.
זכורה לי היטב התקופה בה עשיתי מהפך שני בחיי.
אחרי שנים שחייתי כבעלת תשובה- חרדית, מתוך חוויות לא פשוטות שחוויתי, הגעתי לצומת דרכים שהציבה אותי מול השאלה – יחסינו לאן?
בזמנו, הוצפתי בפחד, חרדה והמצפון היכה בי קשות, האם להיות נאמנה לעצמי ולבחור שוב את דרכי מחדש או להישאר ולהמשיך את חיי על אף שהבנתי שהפרק הזה הסתיים עבורי. הטלטלתי משך שנה על החבל הדק הזה, בין לבין, לילותיי היו טרופי שינה, רוחי הייתה סוערת, ומנעד הרגשות שלי נע בשילוב תחושות הגוף כמו מטוטלת שנעה על צירה בתזזיתיות.
זכורים לי הערבים בהם הילכתי ברחובות ירושלים במן שוטטות, בחפשי אחר התשובה המנצחת.
מה נכון?
האם זה בסדר להתחיל מחדש?
איך אסתדר?
מה המטרה שלי?
במי אפגע אם אעשה זאת?
איך זה יראה בפני אחרים?
אולי ירדתי מהפסים?
עד שהבנתי.
תקשרתי עם עצמי.
בשיח עם עצמי הצבתי מולי את כל הקולות שהסתובבו לי במוח, וכמו בטקס פאגני הם עלו, רועמים כמו במחול צבעוני אל מול להבת האש. דיברתי איתם, ומתוך האש עצמה בצבצה לה ההחלטה.
בעולם שאנו חיים בו הכל יחסי, וההחלטות שנקבל לא יהיו מושלמות מעצם העובדה שבחירה אחת מתוך כמה מבטלת את השאר.
אך בעולם היחסי שאנו חיים בו, חשוב שהבחירה שנעשה תדייק את אותו רגע, שכן זהו הרגע היחיד בו אנו חיים.
בברכת הצלחה לכולנו,
אוסנת בן עמי.
מוזמנים לעקוב אחרינו.
